הגר"א וייס שליט"א נשא תשע"ה
"וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (ו' ט').
"וכולם שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. אמר רב אחא בריה דרב איקא, זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא. ממאי, מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו, הכא הוא דעד דאיכא כולו, הא בעלמא רובו ככולו" (נזיר מ"ב ע"א).
א
במקור הלכה זו
הן לא מצינו מקור בש"ס להלכה זו דרובו ככולו אלא מה שלמדו במס' נזיר ממה שנכפלה מצות הגילוח בנזיר טמא ללמדך שצריך לגלח כל ראשו ולא די בגילוח רוב ראשו, הרי דבמקום אחר אמרינן רובו ככולו.
ופלא מה שמצינו בדברי כמה מגדולי האחרונים שלמדין רובו ככולו ממה דכתיב בסנהדרין "אחרי רבים להטות". כ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן ק"מ), בחי' הגר"ח על הש"ס (סטנציל אות רכ"ט), ובאבי עזרי על הרמב"ם (הל' חמץ ומצה).
וכנראה שאין זה אלא פליטת קולמוס, ומתוך מה שלמדו חז"ל (חולין י"א ע"א) כל דפריש מרובא פריש מסנהדרין, ואף דין ביטול ברוב למדו מסנהדרין (עיין מנחת אשר מועדים ח"א סי' ל"א) כנראה נמשכו האחרונים והעלו בנפשם שגם הלכה זו למדו מסנהדרין ולא היא, כמבואר.
אמנם מצינו סוגיא דמשמע מינה דיש דין רובו ככולו בסנהדרין, וכך אמרו במס' הוריות (ג' ע"ב):
"אמר רבי יונתן מאה שישבו להורות, אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל. אמר רב הונא בריה דרב הושעיא הכי נמי מסתברא, דבכל התורה כולה קיי"ל רובו ככולו, והכא כתי' כל העדה, הואיל וכך, אפילו הן מאה… מתיב רב משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר' צדוק, שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואמר רב אדא בר אבא מאי קרא, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, והא הכא דכתי' הגוי כולו, ורובא ככולא דמי, תיובתא דר' יונתן תיובתא".
הרי דיש גדר רובו ככולו בסנהדרין, אך מ"מ לא מבואר שם שלמדו הלכה זו ממה דכתיב אחרי רבים להטות בסנהדרין, וכ"ז פשוט.
ושוב עיינתי ובדקתי בדברי רבן של ישראל החת"ס ובאתי להצדיק את הצדיק דמעיקרא ובאמת לא כתב דלמדין עיקר דין רובו ככולו מסנהדרין אלא כתב "דמסנהדרין ילפינן דבעינן רוב מתוך כל אבל אם לא נתועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום".
וכונתו ברורה דיסוד זה בסברא יש ללמוד מסנהדרין, וכמו דחזינן ברוב דסנהדרין דלא סגי אלא רוב מתוך כל כך מסתבר גם בהאי דינא דרובו ככולו. ודו"ק בזה כי ברור הוא ומרנא החת"ס לא טעה בדבר פשוט.
אך בהגהות מהר"ץ חיות (ב"ק כ"ז ע"ב) כתב בכונת התוס' דמשום דין רובו ככולו חייבין מיעוט הסנהדרין לבטל דעתם ולהודות לדעת הרוב. ובמנחת אשר לב"ק (סימן ט"ו) ביארתי את דברי התוס' בד"א, ואכמ"ל.
ב
במהות הדין
והנה תמהו רבים בגדר זה אטו האוכל רוב כזית מצה יצא ידי חובתו ואטו האוכל רוב כזית נבילה לוקה ולמה לא נאמר בזה רובו ככולו, ומה גדר הלכה זו פרטיה ודקדוקיה.
ובשו"ת בנין ציון (ח"א סימן ק"פ) הקשה כן והוכיח מזה כשיטת הר"ר עזריאל מובא בשיטה מקובצת דלא אמרו רובו ככולו אלא בדין גילוח בלבד דומיא דגילוח נזיר ולא בכל דיני התורה, עי"ש.
אך באמת אף שכך הבינו רבים את דברי השיט"מ לענ"ד פירוש זה סותר סוגיות מפורשות ולפיכך אין נראה כלל לפרש כך את דבריו. וז"ל:
"ממאי מדגלי רחמנא ביום השביעי יגלחנו גבי נזיר. דלא הוה צריך דכתב כבר יגלח אלא לאשמועינן דבעי תגלחת אחרונה גילוח כל ראשו שלא ישייר שתי שערות דבשער אחד לא מיקרי שיעור. ומדאיצטריך הכא לרבויי כל ראשו ולא סגי ברוב שמע מינה דדוקא הכא בנזיר בעינן שלא ישייר כלום וכן במצורע דכתיב כל בשרו ובלויים נמי על כל בשרם. אבל בעלמא כגון בפאת זקן רובו ככולו".
ונראה לענ"ד דלדוגמא בעלמא נקט גילוח פאת הזקן משום דבגילוח קעסיק אך לא עלה על לבו לומר דלא אמרו רובו ככולו אלא בעניני גילוח.
ובשו"ת חת"ס (שם) הביא מה שהקשה לו הגר"ש קלוגר בקושיית הגמ' (עירובין ד' ע"א סוכה ב' ע"ב) במה שאמרו דהשיעורין הללמ"ס המה והלא למדו שיעורים אלה מדכתיב בתורה שבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהן, ותירצו דהשיעורים הללמ"ס הן ואסמכינהו חכמים אקרא. והקשה הגרש"ק למה לא תירצו דאף שלמדו שיעורים מקרא, מ"מ לולי הלממ"ס הו"א רובו ככולו וברובו של שיעור סגי, ולכן צריך להלממ"ס דלא נאמר בזה רובו ככולו.
ותירץ החת"ס דלא אמרו רובו ככולו אלא ברובו "מתוך כולו" כגון בסנהדרין ובשבעה מתוך עשרה שעדיין לא התפללו דהוי תפילה בציבור והביא לזה עוד דוגמאות, עי"ש.
וכדבריו כתבו כמה אחרונים לבאר מה דמהני בקידוש שתיית רוב רביעית אף דבודאי לא מהני במצה אכילת רוב כזית, דרק בקידוש יש רובו מתוך כולו שהרי לפניו כוס מלא רביעית יין ומתוכו שותה הוא את רובו וברובו מתוך כולו אמרו רובו ככולו.
אך באמת עדיין יש לתמוה דאטו נזיר שיש לפניו כוס שיש בו רביעית יין ושותה את רובו יתחייב מלקות, והלא שתה רובו מתוך כולו, ואטו מי שיש לפני כזית מצה ואכל רובו יצא יד"ח והלא אכל רובו מתוך כולו.
ומאידך ראיתי בלקח טוב להגר"י ענגיל (כלל י"ב אות ג') וכן בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן ד') שדחו את דברי החת"ס מתוך המבואר במס' נזיר (נ"א ע"ב):
"בעי רבא נמלה שחסרה, מהו, שיעורא גמירין לה והא חסר, או בריה גמירי לה והאיכא".
וברש"י (שם ד"ה בעי רבא) כתב: "בעי רבא נמלה שחסרה, כל שהו ואכלה מהו שיעור נמלה שלימה גמירי לה דכי אכיל חייב ואילו היכא דחסרה הוי פטור או דלמא בריה גמירי לה דכי אכיל בריה מיחייב וכי חסרה נמי חייב דהאיכא בריה ואמרינן רובו ככולו".
הרי לן דאף שאין בפנינו אלא רובו של שרץ ואין כאן רובו מתוך כולו, מ"מ אמרינן רובו ככולו וחייב על אכילת רובו כאילו אכל כולו.
אך באמת נראה שלא ירדו לסוף דעתו של החת"ס, ובאמת אין הדבר תלוי במציאות הדברים אם יש לעינינו כולו או אין בפנינו אלא רובו, אלא רוח אחרת היתה בו. ויסוד הדברים דכל גדר רובו ככולו אינו אלא כאשר יש בפנינו דבר שלם והמעשה נעשה ברובו, וכגון גילוח רוב הראש של נזיר, שחיטת רוב הסימן בשחיטה, הוראת רוב הסנהדרין בהוריות, וכן רוב הציבור בהוריות שם, דכל אחת מאלה מעצם טבעו ומהותו דבר שלם הוא כגון ראש הנזיר, סימני השחיטה, הסנהדרין והציבור, וזה כונת החת"ס שלא אמרו כלל זה אלא במקום שיש רובו מתוך כולו.
וזה כונת המובא בשם הגר"ח מבריסק (סטנציל אות שפ"ב) דלא אמרו רובו ככולו אלא בדבר המסויים, עי"ש היטב. ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד החת"ס והגר"ח, אף דבשתי לשונות ידברו.
ולפי"ז פשוט דכן הדבר אף ברובו של הנמלה דגם השרץ מעצם טבעו דבר שלם הוא ודבר המסויים, וברובו של שרץ אמרינן רובו ככולו ואין כלל נפ"מ במה שהנמלה חסרה ואין בפנינו אלא רובה בלבד.
ג
והנה הערנו לעיל מאי שנא רוב רביעית בקידוש דמהני מרוב כזית במצה או רוב רביעית בנזיר דודאי לא אמרו בהן רובו ככולו.
ולכאורה יש מקום לומר דאף מה דמהני שתיית רוב רביעית בקידוש אינו מדין רובו ככולו כלל, אלא דשני דינים יש בקידוש היום, דין אחד בכוס של ברכה דצריך שיהיה הכוס מחזיק רביעית יין, ודין אחר בשתיית היין. ושיעור שתיה מעיקרא אינו ברביעית אלא ברוב רביעית, ואין זה ענין לרובו ככולו.
אך באמת אין זה נראה כלל דאם אין זה מדין רובו ככולו אלא דשיעור רוב רביעית הוא שיעור השתיה מצד עצמו, אין מתיישב על הלב שחז"ל יתלו שיעור מסויים בהיותו חלק של שיעור אחר דלא אמרו דשיעור אכילה הוי חצי או שליש ביצה אלא אמרו כזית, ולא אמרו דשיעור הוצאת שבת באוכלין הוי כשליש ביצה אלא כגרוגרת (עיין סימן שס"ח ס"ג). ואף שמצינו שאמרו רביעית דהיינו רביעית הלוג, מ"מ לא מסתבר שיקבעו שיעור רוב רביעית אם לא ששיעור זה אכן מבוסס על מה דרובו ככולו.
אך לפי המבואר לעיל הדברים מתיישבים כמין חומר, דכוס יין של קידוש דבר המסויים ודבר שלם הוא דבעינן קידוש על הכוס, ושיעורו רביעית, ומדין רובו ככולו די בשתיית רוב כוס, משא"כ רביעית יין דנזיר וכזית מצה שאינם אלא שיעור ולא דבר מסויים ולא בעינן בהו כוס ואין כאן רובו מתוך כולו, ודו"ק בכ"ז.
ד
והנה הראשון לשאול שאלה זו למה לא אמרו בכל שיעורי תורה רובו ככולו הוא מהר"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן נ"ג) ותשובתו דעצם השיעור שולל את הדין של רובו ככולו, דהלא בכל שיעורי תורה ניתנה בדקדוק ובהכרח דכל דבר שיש בו שיעור אין בו דין רובו ככולו.
ולשיטתו ע"כ צ"ל דשיעור רוב רביעית בקידוש לא משום רובו ככולו הוא, אך כבר כתבתי לעיל שדוחק לומר כן.
והנראה יותר דשאני שיעורים דאורייתא משיעור כוס של קידוש שאינו אלא מדרבנן וכיון שבדרבנן עסקינן הם אמרו והם אמרו.
ה
והנה זה מזמן היה נלענ"ד, דלא אמרו רובו ככולו אלא בעשיית מעשה. ולא במה שתלוי בחפצא. דבמצות הנזיר לגלח את ראשו אמרו דאם גילח רוב ראשו קיים את מצות הגילוח, וכך לגבי מצות השחיטה מכיון ששחט את רוב הסימנים יצא יד"ח משום דרובו ככולו (כמבואר בחולין כ"ח), וכך לגבי מילה דאם מל את רוב הערלה קיים מצות מילה וזה דין ציצין שאינן מעכבים את המילה. אך בכל מעשי התורה שיש בהם שיעור כגון אכילת מצוה ומאכלות אסורות, גדר השיעור בחפצא הוא ולא בעשיית המעשה. ומשו"כ לא אמרינן בהן רובו ככולו.
ומה מאוד שמחתי כשראיתי בחידושי הגרי"ז (זבחים כ"ו) שהביא כן בשם מרן הגר"ח, וביאר בזה את המבואר במס' שבועות (י"ז ע"ב) דהנכנס לבית המנוגע טמא כיון שנכנס רובו אבל הנכנס דרך אחוריו אף אם נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. וביאר הגר"ח דשני דינים יש בטומאת אהל דבית המנוגע, הנכנס כדרכו טמא משום "הבא אל הבית" ומעשה הביאה מטמאתו ומשו"כ אמרינן לגביו רובו ככולו, אבל הנכנס דרך אחוריו טמא משום דכתיב "כל אשר בבית יטמא" וכיון שלא מעשה הכניסה מטמאתו אלא מצד היותו בתוך הבית לא שייך לומר בו רובו ככולו, עי"ש.
הנה כתב המשנ"ב (סימן כ"ז ס"ק ל"ג) דצריך שכל התפילה של ראש יהיה מעל מקום עיקרי שערות הראש ולא סגי במה שרוב של התפילה במקום הראוי להנחת תפילין, וסתם ולא פירש טעם הדברים, וראיתי מי שהקשה למה לא אמרינן בזה רובו ככולו, ורבים נסתבכו בזה.
ולפי המבואר הדברים פשוטים דרק העושה את רוב המעשה הוי כעושה את כולו ואין זה ענין כלל למקום הראוי להנחת תפילין, וז"פ.
ובקובץ הערות (סימן פ"א אות ד', יבמות ע"ח ע"א) נתקשה במה דמבואר ביבמות (ע"ח ע"א) דרובו ואינו מקפיד אינו חוצץ אלא מדרבנן אף שכולו חוצץ מה"ת אף באינו מקפיד, ולמה לא אמרינן בזה רובו ככולו, ולא מצא ביאור מספיק לשאלה זו.
ולפי דרכנו קושיא מעיקרא ליתא דלא נאמרה הלכה זו אלא בעשיית מעשה ואין זה ענין כלל לגבי חציצה. ובגוף הסוגיא דחציצה ברובו ובכולו הארכתי במק"א ואין זה ענין כלל לני"ד.
והנה מבואר בשו"ע (או"ח סימן שכ"ו ס"א) דאסור לרחוץ בשבת את כל גופו אפילו כל אבר ואבר בפנ"ע. ובמג"א (ס"ק ב') כתב דה"ה דאסור לרחוץ את רוב גופו באופן זה. ובפמ"ג (שם א"א) כתב דיסוד דבריו משום דרובו ככולו בכ"מ.
וגם זה מתיישב לפי דרכנו דכיון דמדובר במעשה שייכי ביה רובו ככולו דהרוחץ רוב גופו נחשב כאילו רוחץ כל גופו.
ו
והנה כתב הב"ח (סימן תע"ב ד"ה ומ"ש ואי"צ) בביאור מש"כ שם הטור לגבי ד' כוסות דלכתחילה צריך לשתות את כל הכוס, אך בדיעבד יצא יד"ח אם שתה רוב הכוס, דמה דמהני שתיית רובו היינו משום דרובו ככולו, אך עד כאן לא אמרו דרובו ככולו אלא בדיעבד, אך לכתחילה צריך כולו בכל מקום, עי"ש.
ולענ"ד אף שכבר כתבתי דאכן נראה דדין רוב רביעית ורוב כוס משום דרובו ככולו מ"מ אין זה כלל גמור דבכל מקום לכתחילה צריך כולו ורק בדיעבד מהני רובו, דהלא גם שחיטת רוב סימנים דמהני ושחיטתו כשרה משום דרובו ככולו וכמבואר בחולין (י"ט ע"א) ואף דמבואר ביו"ד (סי' כ"א ס"א) דלכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן ולא רובו ומקורו בחולין (כ"ז ע"א) אין זה אלא מחשש שמא לא ישחוט רוב הסימן ושחיטתו תהיה פסולה.
וכבר כתב שם הב"ח דמה דבעינן לכתחילה שישחוט את כל הסימן אינו אלא מחשש שישחוט מיעוטו דכיון דבכל מקום אמרו רובו ככולו אף לכתחילה מהני ברוב "ולא שאני לן בין תחלה לדיעבד".
ולכאורה סתר הב"ח את דברי עצמו. וע"כ צ"ל דאין בזה כלל גמור, אלא הכל לפי הענין, ובאותן המצוות שיש בהם עבודת ה' יש מצוה לכתחילה לקיימן בכל השיעור, ומשו"כ פשוט דלגבי מצות מילה לכתחילה יש למול ולהסיר את כל הערלה המאוסה ולא להסתפק במילת רובו אף דמילתו כשרה מדין רובו ככולו, וכן גם לגבי מצות ד' כוסות יש להשתדל בשתיית כל הכוס, אבל לגבי שחיטה שאינה אלא מתיר, ועיקר מצוותה לא בעצם מעשה השחיטה אלא בשחיטה המתרת, כיון דמהני רובו ככולו להכשיר שחיטה ברוב סימנים אילולי החשש שיפסול שחיטתו אף לכתחילה היה די ברוב סימנים.
ודו"ק בזה כי הדברים ברורים ופשוטים.
ז
בלשון בני אדם
הנה יש לעיין בלשון בני אדם אם אמרינן בו רובו ככולו או שמא אין זה אלא בגדרי ההלכה אך בלשון בני אדם פשוט דשאני רוב מכל וכאשר אמר אדם כל אין כונתו לרוב.
הנה הלבוש (סימן תקפ"ב סעיף ח') העיר בנוסח התפילה בר"ה וביוה"כ "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", דאין לומר כן כיון שיש בזה כפילות, ומה טעם יש לכפול כל העולם כולו בכבודך. וכתב הט"ז (שם ס"ק ג') ליישב דכיון דרובו ככולו גם רוב העולם ככולו, ומבקשים אנו שהקב"ה יגלה כבוד מלכותו על כל העולם כולו ולא על רובו בלבד, ודפח"ח.
הרי לן שלכאורה נחלקו הלבוש והט"ז בשאלה זו.
ולכאורה נחלקו בשאלה זו שתי דעות בשו"ע. דהנה באו"ח (סימן ש"פ ס"א) כתב המחבר לגבי מי ששכח להשתתף בעירובי חצרות דצריך לבטל רשות לכל אחד ואחד מבני החצר "וי"א שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכלכם".
ובט"ז (שם סק"א) כתב בביאור שיטה ראשונה דכיון דקיי"ל רובו ככולו לא סגי שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם דלשון זה משמע גם רוב, וגם שם רמז למש"כ לגבי תפילת ר"ה מלוך על כל העולם כולו בכבודך, עי"ש.
אך בתוספת שבת שם תמה על דברי הט"ז ממשנה מפורשת (גיטין ס"ו ע"ב) דהאומר "כולכם חתומו" כולם צריכים לחתום ואם מת אחד מהם הגט בטל, הרי דבלשון בנ"א לא אמרינן רובו ככולו. וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (ח"א או"ח סימן צ"ה) שהקשה כן גם הוא ע"ד הט"ז.
ומש"כ התו"ש ליישב דברי הט"ז דשאלה זו אם רובו ככולו בלשון בנ"א ספק הוא ולפיכך יש להחמיר בכל צד, וזה הטעם דלגבי גט מחמירין לבטל את הגט וגבי ע"ח מחמירין שצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד, אינו מתיישב על הלב דאטו נפסק לגבי גט דהוי ספק גירושין, והלא פשוט דהגט בטל ולא הוי בכלל ספק.
ובאמת פסקינן לקולא לגבי עירובי חצירות וכשיטה שניה שכתב השו"ע וכמבואר שם במשנ"ב (ס"ק ה' מאליהו רבה) וכ"ה בשו"ע הרב (שם).
והנראה עיקר בזה דאין לדמות לשון בנ"א לגדרי ההלכה ומה ענין זה אצל זה, ואפשר דתפילה שאני דלשון התפילה צחה מצוחצחת ומדוקדקת ואינה תלויה וכפופה ללשון בני אדם.
ולפי"ז נראה דמה שנחלקו לגבי עירובי חצירות אינו אלא דין מסויים ושאלה מסויימת עד כמה החמירו בביטול רשות, כיון שכל עצם הדין של ביטול רשות חידוש הוא שבהבל פה וללא מעשה קנין יכול אדם לבטל רשותו לחביריו, ונחלקו האם צריך לפרט שהוא מבטל רשות לכל אחד בפנ"ע או שמא בביטול כללי לכולם כאחד סגי.
כך נלענ"ד עיקרה של שמועה זו.
ח
והנה בכללות גדרי הרוב והמיעוט והיחס שביניהם ראיתי מבוכה גדולה ועצומה בספרים רבים שבכל דור ודור, ואחזור ואשנה פרק זה בקצירת האומר אף שדנתי בסוגיות אלה במקומות שונים.
לכאורה מצינו בזה חמשה גדרים שונים:
א. כל דפריש מרובא פריש, ובכל מקום אזלינן בתר רוב.
ב. ביטול ברוב כאשר מיעוט איסור מתערב ברוב היתר.
ג. קריאת שם הדבר והלכותיו על שם הרוב, וכהא דמיעוט סכך פסול אינו פוסל את הסוכה ומיעוט מים שאובים אינם פוסלים את המקוה מה"ת.
ד. כל ההכרעה והסמכות של הרוב נגד מיעוט בכל גוף שמעצם טבעו חייב לקבל החלטות. בין אם מדובר בבית דין או בועד הקהילות או בדיני שכנים ושותפים. ועיין מש"כ בזה במנחת אשר שמות (סימן מ"ב).
ה. רובו ככולו, וככל החזיון הגדול הנ"ל.
והנה ארבעת ההגדרות וההלכות הראשונות נלמדו כולן מסנהדרין, ממה שמכריעים את הדין עפ"י דעת הרוב למדנו דכך גם בכל גוף שמוסמך ומופקד על החלטת החלטות, ודין דאזלינן בתר רוב מבואר להדיא בחולין (י"א ע"א) בגמ'.
ובמנחת אשר מועדים (ח"א סימן ל"א) ביארתי דגדר ב – ג דומין ביסוד גדרן ושניהם נלמדו מאחרי רבים להטות. ויסוד הגדר בשני אלה דבכל שאנו דנים על דבר אחד מוגדר ומסויים, ויש בו מעין מלחמה ומאבק בין הרוב והמיעוט, לעולם הרוב גובר על המיעוט, בין אם ההכרח לדון את שניהם בחדא מחתא נובע ממה שאין ניכר וא"א להפרידן ובין אם זה נובע ממה שמדובר בגוף אחד המשותף המורכב מעצם טבעו מחלקים השונים שבו כגון הסוכה והמקווה, עי"ש בעומק הדברים ופשטותן.
אמנם הגדר החמישי שהיא רובו ככולו שונה מכל השאר, והלכה זו אינה נלמדת ואינה קשור לסנהדרין כלל. וכבר נתבאר דכל גדרו לגבי המעשים הנעשים, דכל שנעשה ברוב הדבר כאילו נעשה בכולו.
ועיין בברכת שמואל (יבמות סי' כ"א) שכתב שהדין דמקוה שמיעוט מימיו שאובין כשרה מה"ת היא משום דרובו ככולו. ולפי המבואר אין זה נכון. ועוד פלפל שם בשם הגר"ח בהלכה דאם שבעה מתוך עשרה בנ"א חייבין בתפילה יש כאן תפילה בציבור לומר קדיש וקדושה אם זה מדין רובו ככולו, ולפי המבואר הלכה זו קשורה לגדר ג' הנ"ל ואין לזה קשר להא דרובו ככולו.
אמנם כתב הכס"מ (הל' תפילה פ"ח ה"ד) דאכן הוי משום דין רובו ככולו, וכ"כ בשו"ת חת"ס (שם). ועיין בזה בר"ן פ"ק דמגילה ג' ע"א מדה"ר), ואין כאן מקום להאריך.
ודו"ק בכ"ז כי הענינים עמוקים ויסודיים.
"ואני אברכם"
הנה מצינו בדברי חז"ל דשלשת הברכות שבברכת כהנים כוללות את כל הטוב והטוב שבעולם, שמירת הגוף וריבוי הממון, הארת פנים ונשיאת חן, אין לך ברכה בעולם ברוחניות ובגשמיות, שאינה כלולה בברכות נשגבות אלה.אך כל הברכות הללו אין להם קיום ותוחלת אלא אם יהיו בידנו ה"כלים" לקבלם, וכלי זה אינו אלא השלום, שעליו אמרו חז"ל "לא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום" (משנה סוף עוקצין).
משל למה הדבר דומה, לאדם שמוזגים לו יין המשומר ושמן אפרסמון, המשובחים ביותר בכל העולם כולו, אך אין בידו אלא כלים סדוקים ושבורים, היין והשמן נשפכים לאיבוד ולא נותר בידו אלא מפח נפש, כך בני ישראל המתברכים מפי כהני עליון המאצילים עליהם שפע עליון, אם לא יהיה בידם הכלי המחזיק ברכה, לא ישאר מאומה מכל הברכות.
ומשום כך מצווים הכהנים והעם לאהוב זא"ז, וכמו שכתב הזוהר בפרשתנו (אות קפ"ג) "תאנא, כל כהן דלא רחמין ליה עמא, לא יפרוס ידוי, ועובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי, ועד דלא אשלים, אתעביד תלא דגרמי מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך, ואתתקן ההוא יומא כל כהן דהוא לא רחים לעמא, או עמא לא רחמין ליה, לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך", הרי לן דלא רק הכהן צריך לברך באהבה, אלא גם העם צריכים להחזיר לכהנים אהבה תחת אהבתם, ורק כאשר "כמים הפנים אל הפנים" הכהן רחים לעמא ועמא רחמין ליה, רק אז תאצל עליהם ברכת ה'.
והנה מבואר (סימן קכ"ח סעיף ט"ז) דאין הכהנים מחזירים פניהם עד ששליח ציבור יתחיל שים שלום ואינם יורדים מן הדוכן עד שהש"צ מסיים ברכת השלום, הרי שיש קשר אמיץ בין ברכת השלום שבפי הציבור וברכת הכהנים, דרק ע"י השלום נזכה לברכות נאצלות אלה. (ושלשת הברכות שבברכת הכהנים הלא המה עיקרי ברכת השלום בסדר הפוך, "שים שלום" כנגד הברכה השלישית ישם לך שלום, "ברכנו… באור פניך" כנגד יאר ה', וטוב יהיה בעיניך לברכנו כנגד יברכך, דו"ק בזה).
ב
ונראה בזה עוד רמז, דהנה שתי הלכות יסודיות יש בברכת הכהנים ובאופן הנהגתם, נשיאת כפים, ופניהם כנגד פני העם כאדם המדבר לחבירו (וכ"ז מבואר בסוטה ל"ח ובשו"ע או"ח סימן קכ"ח) ונראה דרמז יש בדבר.דהנה כתב הכלי יקר (שמות כ"ה י'):
"ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו וצריך להיות נקי מאלהים ואדם כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשים כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום ורעות".
סוככים בכנפיהם למעלה לרמוז לעם לצאת ידי שמים, ופניהם איש אל אחיו לצאת ידי הבריות, ונראה בזה תוספת נופך בדרך רמז, דהנה שנינו במשנה (ראש השנה כ"ט ע"א):
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין, כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים".
הרי דכאשר ירים משה את ידיו רמז להם לישראל לשעבד לבם אל אביהם שבשמים, וכן גם הכרובים הסוככים בכנפיהם למעלה, רמז לישראל לשעבד לבם.
ומאידך היו פניהם איש אל אחיו, לרמז למצוות שבין אדם לחבירו שבלעדיהם אין האדם קרב אל הקודש ונוגע באפס קצהו, הלא ידוע מה שכתב אדוננו הרמב"ן (שמות כ' י"ב – י"ד) על סוד שני לוחות הברית שלוח אחד היה במצות שבין האדם למקום והלוח השני במצוות שבין אדם לחבירו, ועיין ברש"י פרשת עקב (דברים ט' י') דלחת חסר כתיב ללמדך ששניהם שוות, שני הלוחות זה שעליו חקוקים באש שחורה ע"ג אש לבנה "אנכי ולא יהיה לך" וזה שעליו חקוקים לא תגנב ולא תענה שווים היו, כי שניהם כאחד, שלימות האדם המה, וזה בלא זה אין בהם חפץ.
וידועים דברי מרן רבי ישראל סלנטר זצ"ל דמשה רבינו בראותו את העגל חשב לשבור רק את הלוח האחד שבו כתובים אנכי ולא יהיה לך אבל הלוח השני שעליו כתובים מצוות שבין אדם לחבירו חשב ליתן לבני ישראל כי מה ענין חטא העגל למצוות אלה (ולכן כתיב "וישלך מידו"), ואמר לו הקב"ה שכל התורה מקשה אחת ושני לוחות כאחד כרוכים ירדו מן השמים ולא ניתן לחלקם ולהפרידן זה מזה (ולכן הקרי הוא "וישלך מידיו") ודפח"ח.
וכשם שמצינו בכרובים פרשי כנפיים למעלה…ופניהם איש אל אחיו, כך מצינו בברכת כהנים שצריך בה נשיאת כפים מחד ופניהם כנגד פני העם מאידך, ולבי אומר לי שענין אחד הוא, שהרי כדי להאציל ברכת ה' על עמו ישראל, צריך את שלימות העבודה נשיאת כפים… שישעבדו לבם אל אביהם שבשמים, ופניהם אל פני העם, פניהם איש אל אחיו… לברך את עמו ישראל באהבה.
n n n
הנה נהגו לומר אחר ברכות התורה ברכות כהנים, וצריך ביאור למה נהגו לומר פסוקים אלה, דאף שברכות אלה חשובות הן לאין ערוך, מ"מ לכאורה היה ראוי יותר לומר פסוקים שיש בהם קבלת עול מלכות שמים וכדו'.וכשנראה ונתבונן בתרגום יונתן ב"ע נשכיל גם בשאלה זו, וז"ל "יאר ה': ינהר ה' סבר אפוי לך במעסקך באורייתא ויגלי לך טמירן וייחוס עלך. ישא ה': יסבר ה' סבר אפוי לך בצלותך וישוי עלך שלם בכל תחומך". הרי לן ביאור נפלא ומחודש בברכות כהנים. ולדבריו, הברכה הראשונה מתייחסת להצלחה בפרנסה ועניני עוה"ז, הברכה השניה להצלחה בתורה היא שהקב"ה יאיר לנו באור תורתו, והשלישית עוסקת בתפילה, שהקב"ה ישא לנו פנים ויקשיב לשועתנו. וכמין חומר הן הם הדברים, דכי יש פרשה ראויה יותר כאשר אנו מברכים ברכות התורה לפני עמדנו בתפלת השחר, מאשר ברכות כהנים שיש בהם גם סגולת התורה וגם סגולת התפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה