חלק שמיני
סימן ד
בירך על התפילין והוציא את חבירו בברכתו וקודם הנחתן שח שיחה בטלה אי חבירו יצא ידי ברכתו
עש"ק לסדר ואל אצילי בנ"י התשל"ט בנ"י יצו"א
ישאו הרים שלום וברכה למע"כ מחותני הנכבד מאד נעלה שלשלת היוחסין פרי עץ הדר הגאון הצדיק המפורסם מזה בן מזה ע"ה כ' כקש"ת מוה"ר פינחס מנחם אלטר שליט"א ראש ישיבת שפת אמת ירושלים עיה"ק ת"ו.
אחדשכ"ג בידידות נאמנה ובאהבה רבה וכו'.
מה מאד עלז לבי ושמח בשרי שראיתי מעכ"ג מר מחותני היקר לקח לו זמן להעיר בספרינו הדל משנה הלכות ולהעיר בכמה מקומות ועוד ידו נטוי' להעיר יותר ואני מחזיקנא לי' טיבותא ואשמח לקבל גם שאר הערות, וראיתי שציין לספרו היקר "מאור יעקב" ולא ראיתיו עוד ואשמח אם ישלח לי טופס.
ולאותות אהבה להשתעשע בדבריו היקירים מה שהעיר אמש"כ בח"ו סי' ל"ד בענין ראובן שבירך על תפילין והוציא בברכתו גם את שמעון ולאחר שבירך סח ראובן שיחה בטלה קודם הנחת תפילין באופן שצריך לחזור ולברך אי השומע יצא ידי ברכתו הגם שהמברך לא יצא או שג"כ חוזר ומברך. וכ"ג יצא להביא ראי' מגמ' פסחים ק"א ע"א לפ"מ דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה ופריך בגמ' א"כ למה מקדשין בביהכ"נ ומשני לאפוקי אורחין ידי חובתן הובא בא"ח סי' רע"ג ס"ד ורס"ט נראה שהגם שהמקדש המברך לא יצא ידי חובתו יכול להוציא את מי שלא יצא ידי חובתו עכל"ה.
ואהובים עלי דברי דודים ואשתעשע בהם ולפענ"ד אכתי יש לחלק דבשלמא בקידוש שמקדש לאחרים ולא נכנס לברך לעצמו א"כ כל עיקר הברכה נעשית בשביל האחרים ואנן קיי"ל בברכת המצות אע"פ שיצא מוציא וכ"ש שיכול להוציא את אחרים קודם שיצא ידי חובתו ועיין רא"ש ברכות דף כ' וצל"ח שם ועיין ר"ן ר"ה כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כפי שלא יצא הוא דמי ע"ש ומה שהקשו על הרא"ש ז"ל האחרונים מרן בבית שערים א"ח סי' ק' ישוב דבריו וחילוק בין מ"ע דהוא מדין ערבות ובין ל"ת שהוא מדין תוכחה. ולפ"ז בדידן נמי אתי שפיר החלוק דבקדישו ודאי כיון שעיקר הברכה היתה בשבילם והוא בעצמו מעולם לא נתכוין לצאת שפיר יצאו אבל נידון דידן כיון דהברכה שבירך לעצמו היתה אלא שכיון להוציא גם השני כיון שסח וחזרה ברכתו להיות ברכה לבטלה א"כ הרי נתבטלה כל הברכה לכאורה ושפיר יש להסתפק שמא גם שמעון לא יצא שהרי שמעון רצה לצאת בברכת ראובן והרי ברכת ראובן הוה לבטלה כנלפענ"ד.
והא אסתפקתא שנסתפק מעכ"ג בסח בין תפילה לתפילה דחוזר ומברך על ש"ר שתים אם יוכל להוציא מי שמניח של יד בברכה זו כיון דזה המברך אינו מתכוין אלא על ש"ר וציין לתשו' כ"ק מו"ר מר אביו הגה"ק מרן אדמו"ר מגור זלה"ה ע"פ הירוש' בתקיעה לאחרי' ולפני' וגם כ"ג בספרו מאור יעקב הביאו וציין גם לספרינו משנה הלכות ח"ו סי' י"ט אלא דקשה לי' שבתקיעות הזמן שוה לשניהם אבל בק"ש זמנו של זה (ערבית) לא כזמנו של זה (שחרית) ויפה העיר מאד ואני באמת דקדקתי שקורא בזמן שזמנו של שניהם הוא שהרי אותה שעה אכתי זמן ק"ש של שחרית הוא וגם של ערבית אלא לא לאיש אחד אבל התם הזמן הוא זמן של ק"ש של ערבית ושל שחרית. ואי"ה עוד חזון לדבר.
וראיתי בס' מקראי קודש להגרצ"פ ז"ל אבד"ק ירושלים סי' ט"ו שהביא חקירה בזמן קריאת המגילה אם בן עיר יכול להוציא בן כרך ידי חובתו בקריאת המגילה של לילה בי"ד אחר פלג המנחה הואיל והבן עיר הוא בר חיובא בקריאת המגילה ביום או מכיון שלענין קריאת המגילה של לילה אינו בר חיובא אינו יכול להוציא מכיון ששני סוגי חיובים הם זה לקריאת המגילה של יום וזה לקריאת המגילה של לילה ורצה לתלותו במי שקורא בתורה פ' תצא אי יכול להוציא למי שלא יצא ידי חובה בפ' זכור (שם סי' ו') ע"ש ולפענ"ד אין מקום לספיקתו דפשוט וכ"ש הוא מק"ש שמוציא לפענ"ד וכמ"ש בספרי הנ"ל סי' י"ט וי"ל.
גם במה שנסתפק שם במי שלא יצא ידי חובה בפ' זכור בסי' ו' אי יכול לכוון בשעת קריאת התורה אפילו בלי להגיד להש"צ הבע"ק שיכוון להוציאו ידי חובתו וכתב דצריך להודיע לש"צ אבל ממשמעות ופשטות דברי מרן הח"ס הבאתי במקום אחר שכתב דבשנת העיבור הי' מכוון לצאת ידי פרשת זכור בשעת הקריאה משמע דלא אמר כלום להש"צ אלא שהוא היה מכוין לכך וצ"ע.
סימן ד
בירך על התפילין והוציא את חבירו בברכתו וקודם הנחתן שח שיחה בטלה אי חבירו יצא ידי ברכתו
עש"ק לסדר ואל אצילי בנ"י התשל"ט בנ"י יצו"א
ישאו הרים שלום וברכה למע"כ מחותני הנכבד מאד נעלה שלשלת היוחסין פרי עץ הדר הגאון הצדיק המפורסם מזה בן מזה ע"ה כ' כקש"ת מוה"ר פינחס מנחם אלטר שליט"א ראש ישיבת שפת אמת ירושלים עיה"ק ת"ו.
אחדשכ"ג בידידות נאמנה ובאהבה רבה וכו'.
מה מאד עלז לבי ושמח בשרי שראיתי מעכ"ג מר מחותני היקר לקח לו זמן להעיר בספרינו הדל משנה הלכות ולהעיר בכמה מקומות ועוד ידו נטוי' להעיר יותר ואני מחזיקנא לי' טיבותא ואשמח לקבל גם שאר הערות, וראיתי שציין לספרו היקר "מאור יעקב" ולא ראיתיו עוד ואשמח אם ישלח לי טופס.
ולאותות אהבה להשתעשע בדבריו היקירים מה שהעיר אמש"כ בח"ו סי' ל"ד בענין ראובן שבירך על תפילין והוציא בברכתו גם את שמעון ולאחר שבירך סח ראובן שיחה בטלה קודם הנחת תפילין באופן שצריך לחזור ולברך אי השומע יצא ידי ברכתו הגם שהמברך לא יצא או שג"כ חוזר ומברך. וכ"ג יצא להביא ראי' מגמ' פסחים ק"א ע"א לפ"מ דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה ופריך בגמ' א"כ למה מקדשין בביהכ"נ ומשני לאפוקי אורחין ידי חובתן הובא בא"ח סי' רע"ג ס"ד ורס"ט נראה שהגם שהמקדש המברך לא יצא ידי חובתו יכול להוציא את מי שלא יצא ידי חובתו עכל"ה.
ואהובים עלי דברי דודים ואשתעשע בהם ולפענ"ד אכתי יש לחלק דבשלמא בקידוש שמקדש לאחרים ולא נכנס לברך לעצמו א"כ כל עיקר הברכה נעשית בשביל האחרים ואנן קיי"ל בברכת המצות אע"פ שיצא מוציא וכ"ש שיכול להוציא את אחרים קודם שיצא ידי חובתו ועיין רא"ש ברכות דף כ' וצל"ח שם ועיין ר"ן ר"ה כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כפי שלא יצא הוא דמי ע"ש ומה שהקשו על הרא"ש ז"ל האחרונים מרן בבית שערים א"ח סי' ק' ישוב דבריו וחילוק בין מ"ע דהוא מדין ערבות ובין ל"ת שהוא מדין תוכחה. ולפ"ז בדידן נמי אתי שפיר החלוק דבקדישו ודאי כיון שעיקר הברכה היתה בשבילם והוא בעצמו מעולם לא נתכוין לצאת שפיר יצאו אבל נידון דידן כיון דהברכה שבירך לעצמו היתה אלא שכיון להוציא גם השני כיון שסח וחזרה ברכתו להיות ברכה לבטלה א"כ הרי נתבטלה כל הברכה לכאורה ושפיר יש להסתפק שמא גם שמעון לא יצא שהרי שמעון רצה לצאת בברכת ראובן והרי ברכת ראובן הוה לבטלה כנלפענ"ד.
והא אסתפקתא שנסתפק מעכ"ג בסח בין תפילה לתפילה דחוזר ומברך על ש"ר שתים אם יוכל להוציא מי שמניח של יד בברכה זו כיון דזה המברך אינו מתכוין אלא על ש"ר וציין לתשו' כ"ק מו"ר מר אביו הגה"ק מרן אדמו"ר מגור זלה"ה ע"פ הירוש' בתקיעה לאחרי' ולפני' וגם כ"ג בספרו מאור יעקב הביאו וציין גם לספרינו משנה הלכות ח"ו סי' י"ט אלא דקשה לי' שבתקיעות הזמן שוה לשניהם אבל בק"ש זמנו של זה (ערבית) לא כזמנו של זה (שחרית) ויפה העיר מאד ואני באמת דקדקתי שקורא בזמן שזמנו של שניהם הוא שהרי אותה שעה אכתי זמן ק"ש של שחרית הוא וגם של ערבית אלא לא לאיש אחד אבל התם הזמן הוא זמן של ק"ש של ערבית ושל שחרית. ואי"ה עוד חזון לדבר.
וראיתי בס' מקראי קודש להגרצ"פ ז"ל אבד"ק ירושלים סי' ט"ו שהביא חקירה בזמן קריאת המגילה אם בן עיר יכול להוציא בן כרך ידי חובתו בקריאת המגילה של לילה בי"ד אחר פלג המנחה הואיל והבן עיר הוא בר חיובא בקריאת המגילה ביום או מכיון שלענין קריאת המגילה של לילה אינו בר חיובא אינו יכול להוציא מכיון ששני סוגי חיובים הם זה לקריאת המגילה של יום וזה לקריאת המגילה של לילה ורצה לתלותו במי שקורא בתורה פ' תצא אי יכול להוציא למי שלא יצא ידי חובה בפ' זכור (שם סי' ו') ע"ש ולפענ"ד אין מקום לספיקתו דפשוט וכ"ש הוא מק"ש שמוציא לפענ"ד וכמ"ש בספרי הנ"ל סי' י"ט וי"ל.
גם במה שנסתפק שם במי שלא יצא ידי חובה בפ' זכור בסי' ו' אי יכול לכוון בשעת קריאת התורה אפילו בלי להגיד להש"צ הבע"ק שיכוון להוציאו ידי חובתו וכתב דצריך להודיע לש"צ אבל ממשמעות ופשטות דברי מרן הח"ס הבאתי במקום אחר שכתב דבשנת העיבור הי' מכוון לצאת ידי פרשת זכור בשעת הקריאה משמע דלא אמר כלום להש"צ אלא שהוא היה מכוין לכך וצ"ע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה